פסק-דין בתיק ע"א 56102-11-11

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נורית רביב), שניתן בת.א. 46957/06, ביום 04.10.11, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים לקבלת תגמולי ביטוח חיים.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         ב יוני 1996 רכשו בני הזוג שרה בריגה (להלן: "המערערת"), ובעלה, ציון בריגה ז"ל (להלן: "המנוח") (להלן ביחד: "בני הזוג בריגה") בית פרטי בן 4 חדרים בנתניה, כאשר על פי הסכם המכר הם התחייבו לשלם את מלוא התמורה בגין רכישת הדירה בסך 400,000 $ עד נובמבר 1996. מערער 2, יעקב בריגה (להלן: "המערער"), הוא בנם של בני הזוג בריגה, כאשר בעודו בן 27, חתם על הסכם ההלוואה כערב.

2.         ביום 05.01.97 חתמו המערערת והמנוח על הסכם הלוואה עם המשיבה, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה" או "מגדל"), לפיו נטלו ממגדל הלוואה בסך 400,000 ש"ח לתקופה של 10 שנים, כנגד משכון הדירה (להלן:  "הסכם ההלוואה" ו- "ההלוואה").

3.         במסגרת קבלת ההלוואה המשיבה החתימה את המנוח והמערערת על מסמכי בקשה לביטוח חיים קבוצתי. אין חולק, כי המנוח חלה בניוון שרירים שנים רבות לפני שבני הזוג בריגה נטלו את ההלוואה. עם פטירת המנוח ביום 05.06.03, סירבה המשיבה לכבד את הפוליסה ולסלק את יתרת ההלוואה, שהסתכמה בסך 222,538 ש"ח, זאת בטענה כי המנוח לא היה מבוטח.

4.         לאחר פטירת המנוח חדלה המערערת לשלם את החזרי ההלוואה, ובתגובה, פנתה המשיבה אל המערערים בדרישות לסילוק יתרת החוב בגין ההלוואה, ואף נקטה בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על הבית. בתוך כך, נדרשה המשיבה ע"י המערערים להמציא להם את המסמכים עליהם חתמו בני הזוג בקשר לביטוח, או למצער מסמכים המעידים על היות המערערת לבדה מבוטחת בביטוח החיים הקבוצתי, ומשלא הומצאו המסמכים, התברר כי אין בידי המשיבה אף אחד מהמסמכים אותם ביקשו המערערים לראות.

5.         המערערים טענו כי בני הזוג בריגה חתמו על כל המסמכים עליהם נדרשו לחתום לצורך קבלת ההלוואה, ובהם מסמכי ביטוח חיים, וכי הוצג להם מצג שווא ע"י המשיבה לפיו, הן המערערת והן המנוח מבוטחים בביטוח חיים.

יצוין, כי במסגרת הליכי ההוצל"פ שניהלה המשיבה למימוש המשכנתא, ביקשו המערערים להשהות את המשך ההליכים, עד שתתברר המחלוקת בעניין ביטוח החיים, אך משסירבה המשיבה הם נאלצו לשלם את חוב הפיגורים ואת תשלומי ההלוואה כסדרם, כאשר שולם למשיבה סכום כולל של 256,582 ש"ח בגין ההלוואה, אותו תבעו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

6.         המערערים טענו בפני בית משפט קמא, כי אילו אכן סירבה המשיבה לבטח את המנוח בביטוח חיים, כפי שהיא טוענת, היה הדבר מתועד. מכאן, ברור שאין בידי המשיבה כל מסמך המעיד על היות המערערת לבדה מבוטחת בביטוח חיים, ואין ליתן אמון בגרסתה הכבושה של המשיבה בדבר היעלמות כל המסמכים הנוגעים לביטוח החיים. זאת ועוד, טענת המשיבה שלא נערך עבור המנוח ביטוח חיים היא בבחינת ספקולציה בלבד משתיקו הרפואי של המנוח נבדק ע"י המשיבה רק במסגרת ההליך בבית משפט קמא. בנוסף, טענת המשיבה להיעלמות כל המסמכים גרמה להם היזק ראייתי, ואף אם המנוח לא חתם על טופס הצטרפות לביטוח חיים, הרי שנובע הדבר מפאת רשלנות המשיבה ומכאן שעליה לשאת בנזק שנגרם בעטיה.

עוד טענו, כי העובדה שהמשיבה העמידה את ההלוואה לשני בני הזוג, הינה ראיה לכך ששני בני הזוג בוטחו בביטוח חיים, ולכל הפחות מדובר במצג שהמשיבה אינה רשאית לחזור בה ממנו, משבהסכם ההלוואה נדרשים הלווים לערוך אצל המשיבה ביטוח חיים בגובה החוב בגין ההלוואה כפי מצב החוב מעת לעת. יתרה מכך, כשם שמעולם לא הודיעה המשיבה לבני הזוג בריגה שהמערערת כן בוטחה, כך מעולם לא הודיעה שהמנוח לא בוטח. הדיווחים השנתיים לעניין מצב ההלוואה הופנו תמיד לשני בני הזוג, ומהם ברור כי שני בני הזוג בוטחו, ומעל הכל לא ניתן ללמד מהמסמכים כי רק אחד מבני הזוג בוטח. כך גם חשבון המנוח חויב בגין ההלוואה באורח שוטף, מבלי שנעשתה אבחנה כלשהי בין הרכיבים השונים.

לאור כל זאת, טענו המערערים, כי אילו ידעו בני הזוג שהמנוח לא צורף לביטוח החיים הקבוצתי, הם לא היו נוטלים את ההלוואה, או לחילופין היו דואגים לביטוח חיים במקום אחר עבור המנוח. בנוסף, אין לקבל את טענת המשיבה כי מערער 2 נדרש לחתום כערב רק לאחר שהתברר שהמשיבה מסרבת לבטח את המנוח בביטוח חיים בשל מצבו הבריאותי, שכן בהתאם להסכם ההלוואה, מלכתחילה היו צריכים הלווים להביא ערב כתנאי לקבלת ההלוואה. זאת ועוד, לעניין מחלת ניוון השרירים של המנוח אשר גרמה לנכותו - אין בינה לבין המחלה שהביאה לפטירתו כל קשר.  

7.         מנגד, טענה המשיבה בפני בית משפט קמא, כי ככל שהתובענה נסמכת על קיומו של חוזה ביטוח בין המשיבה למנוח, הרי שיש לדחות את התובענה מחמת התיישנות, הואיל והתובענה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר פטירת המנוח. זאת ועוד, עובדה היא שהמנוח לא בוטח משלא היה בר ביטוח בעת נטילת ההלוואה, ופרמיית הביטוח שנגבתה הייתה עבור המערערת בלבד. העובדה כי המנוח לא היה כשיר לביטוח מעידה כי אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען להתרשלות הנטענת של המערערת. בנוסף, משההלוואה ניטלה לשם מימון רכישת דירה כחצי שנה לאחר שחוזה הרכישה כבר נחתם ועד לנטילת ההלוואה כבר שולם על חשבון התמורה סכום של 160,000$ - הרי שהמערערים לא שינו את מצבם לרעה מחמת מצג שווא.

8.          בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה, וקבע כי אומנם המשיבה לא מצאה לנכון ליידע את הלווים על כך שרק המערערת התקבלה לביטוח חיים ולא מסרה הודעה מפורשת בעניין, ואומנם מהדיווחים השנתיים (נספח ח' לתצהירה של הגב' ליבוביץ, מוצג נ/1) באשר למצב ההלוואה לא ניתן ללמוד כי אכן רק המערערת בוטחה, ואולם, המשיבה הציגה פירוט דרישות תשלום ללקוח (נספח ו' לתצהירה של הגב' ליבוביץ) אשר מגוף המסמך והשוואתו למסמך דומה אשר מתייחס לזוג לווים אחרים מאותה תקופה, ועם סכום הלוואה זהה, אכן עולה שהמשיבה גבתה פרמיית ביטוח רק בגין אחד מבני הזוג בריגה, דהיינו רק עבור המערערת, עקב מצבו הבריאותי של המנוח שהיה חולה ומרותק לכיסא גלגלים, ולא היה "בר ביטוח" בעת נטילת ההלוואה.

עוד קבע בית המשפט, כי לאור העובדה שהמערערים אישרו בחקירתם שהמנוח הגיע למשרד סוכן הביטוח על כסא גלגלים, מסר לסוכן את דבר היותו סובל ממחלת ניוון שרירים, ולאור העובדה שהוכחה, שנגבתה פרמיית ביטוח רק עבור אחד מבני הזוג, יש להסיק, כי רק המערערת היא זו שבוטחה כיוון שלא יכול להיות חולק שהמנוח היה חולה ולא בר ביטוח, ושצירוף המערערת לביטוח החיים הקבוצתי נסמך על הצהרת בריאות שלה שהיא חפה מסייגים. מכאן, שבעת נטילת ההלוואה המנוח לא היה "בר ביטוח"  ולא הובאה כל ראיה לסתור זאת.

לעניין טענת המערערים לקיומו של מצג שווא לפיו המנוח כן בוטח, ומכאן שאין המשיבה רשאית לחזור בה ממצג זה, קבע בית משפט קמא, כי אומנם קיימים פגמים בהתנהלותה ובמסמכיה של המשיבה, אך אין בהם כדי להעיד על מצג פוזיטיבי שהמנוח אכן בוטח בביטוח חיים. זאת ועוד, לא די לטעון שנעשה מצג שאינו תואם את המציאות, אלא שהיה על המערערים  להוכיח שהם שינו את מצבם לרעה בשל מצג זה.    

בהתבסס על קביעותיו הנ"ל תביעת המערערים נדחתה, אולם המשיבה חויבה בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ש"ח עקב התרשלותה.  

טענות הצדדים בערעור

9.          לטענת המערערים, שגה ביהמ"ש בקביעתו כי המנוח לא היה "בר ביטוח", ובכל מקרה לא היה מקום ליתן לכך משקל מכריע לאור קביעות בית המשפט בדבר רשלנות המשיבה, וכן שגה בקביעתו כי אין בהתנהלות המשיבה כדי ליצור מצג כלפיהם לפיו המנוח כן בוטח.

לטענתם, עשיית ביטוח חיים אצל המשיבה היווה תנאי מקדים ומהותי לקבלת ההלוואה, והיות ובני הזוג בריגה חתמו על כל אותם מסמכים לצורך קבלת ההלוואה וביטוח חיים, ולא התבקשו לפעול בכל פעולה נוספת, ולא ניתנה להם כל הודעה כי מי מהלווים אינו מבוטח בביטוח חיים בשל מניעה ו/או קושי לבטח מי מהם - הרי שהם היו רשאים לראות עצמם כמבוטחים. עוד לטענתם, שגה בית המשפט כשדחה את תביעתם חרף קביעתו העובדתית כי המשיבה לא יידעה אותם בדבר העדר ביטוח.